ואלס מן הבופור עד עג'מי

הלילה, בפעם השלישית ברציפות, ינסה ניסה סרט ישראלי לזכות בפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר. למרות שלכאורה שלושת הסרטים הישראלים שזכו להגיע למעמד זה שונים מאוד אחד מן השני, בוודאי השניים הראשונים מן השלישי, עג'מי, למעשה רב המשותף ביניהם. בשלושת הסרטים, בופור, ואלס עם בשיר ועג'מי, גיבורי הסרטים הם שבויים בידי המציאות, החזקה מהם ושולטת בהם. בשלושת הסרטים הגיבורים הם קורבנות של נסיבות. אנשים מן היישוב, שההיסטוריה כפתה עליהם להיות ניצבים משותקים ושותקים באחת מעלילותיה הטראגיות.

הדטרמיניזם המכתיב את קורות הגיבורים, הוא גם אחד הגורמים (מעבר ליצרתיות ולכישרון) אשר הופך את הסרטים הללו לכה מצליחים בעולם. כך מביט העולם במציאות הישראלית, כמציאות נטולת פתרון, מציאות שבה יהודים וערבים הם קורבנות של ההיסטוריה, קורבנות של אין מוצא, בשל העדר פתרון לסכסוך. כך מתוך ההכרח ומחוסר האונים מקבל הסכסוך משמעות טראגית אוניברסלית.

הדמויות פועלות, בשלושת הסרטים, בתוך מציאות שהם לא מבינים אותה ואשר הם מתקשים לראות אותה בהקשר רחב יותר. לכן כל שנותר להם הוא רק לנסות לשרוד, או בעיקר לרחם על עצמם. כמו אידה גיבורת ספרה של אלזה מורנטה "אלה תולדות" הנקלעת בעל כורחה אל אימת מלחמת העולם השנייה והופכת כמו רבים אחרים לקורבן של אותה סופה משתוללת, כך גם גיבורינו הם כולם ניצבים נטולי משמעות אל מול המציאות. בהבדל אחד קטן, בעוד, אידה היא אשה ממוצא יהודי, המגדלת לבדה שני ילדים באחת מן התקופות האפלות ביותר של המאה ה-20 גיבורי בופור וואלס עם בשיר, הם חיילים חמושים, אפילו בע'גמי המציאות בתוכה פועלות הדמויות איננה כה קיצונית כמו מלחמת העולם השנייה.

הייאוש הפוליטי המאפיין את העשור האחרון בישראל מאז פרוץ האינתיפדה השנייה אשר מקורותיו בתפיסה שהפכה לסיסמתו של דור שלם, כי "אין שותף", הפך גם בקולנוע הישראלי לקינה על המציאות בתוכה אנו חיים, מציאות שאנו כולם קורבנותיה. בבופור יושבים החיילים ומחכים לפגז ולחלל הבא, מלאי רחמים עצמיים, שורדים במציאות שהם לא מבינים בה את תפקידם, מוקפים בקיום של אי ודאות שרירותית. בואלס עם בשיר, שנים ארוכות לאחר המלחמה מנסה ארי פולמן להבין את התפקיד שהוא מילא במלחמה שנמחקה לחלוטין מן התודעה שלו, ומנסה לזהות את הקשר שלו לטבח בסברה בשתילה או, אולי יותר נכון, להוכיח את אי אחריותו, או את אי יכולתו, לעצור את גלגלי ההיסטוריה. כך גם בעג'מי כל הדמויות מתגלות כקורבנות של הנסיבות. אין אנשים רעים בעג'מי אין כוונות רעות, רק שרשרת עגומה של מקריות, גורל וחוסר מזל.

למרות הדמיון הרב בפרשנות שלושת הסרטים הללו את המציאות בתוכה אנו חיים והפטליזים שלהם, עדיין ניתן למצוא התפתחות מעניינת בין שלושתם, שמצביעה על כך שאולי דווקא מתוך תהומות הייאוש הללו תהא חייבת בסופו של דבר לצמוח תקווה למוצא.

בבופור פועלת המציאות בניתוק מוחלט מן ההיסטוריה ומן ההוויה של הכיבוש. הימצאותם של חיילים ישראלים במבצר צלבני בלב לבנון נותר מנותק מכל הקשר של הכיבוש ומן הסיבות להימצאותם של חיילים ישראלים שם. בבופור אין כל תהליך של למידה או של התקדמות אין כל תהליך של שינוי. דבר איננו נלמד מן העבר, דבר איננו מעובר אל העתיד. כשהכוחות האחרונים יעזבו את המוצב הם לא יותירו דבר אחריהם, גם לא את לוח הזיכרון עם שמות החללים שנפלו בעת כיבוש ההר, כאילו היו עוברי אורח זמניים, הערת שוליים היסטורית כשם שהיו הצלבנים מאות בשנים לפניהם.

ואלס עם בשיר שונה, למרות שגם הוא עוסק בחייל כקורבן של הנסיבות. אצל פולמן תחילתו של המסע אל הזיכרון מתחיל בחלום הכלבים המתים הרודפים אחר חברו. המשכו בסיפור על חייל שמערכות המגננה הפסיכולוגיות שלו אל מול המוות והזוועות קורסות בהיפודרום של ביירות הגדוש בגופות של סוסים ערביים אצילים שחוטים.  אך פולמן לא נותר שם ומן הכלבים והסוסים, הוא מגיע בסופו של המסע בעקבות הזיכרון האבוד, אל הטבח בבני אדם. אל הגופות המכסות את רחובות מחנות הפליטים של סברה ושתילה ואל הנשים המקוננות. המעבר בדקה האחרונה של הסרט מן אנימציה אל הצילום התיעודי, מזכירה לנו, כי כל זה לא היה רק אירוע קולנועי, יציר מוחו של הבמאי, אלא אירוע אמיתי בו נרצחו בני אדם. מעבר המזכיר לנו כחברה את אחריותנו ואשמתנו ומזכירות את קיומו של "האחר" בשר ודם.

בעג'מי ה"אחר" הוא כבר חלק אינטגרלי מן הקיום הישראלי, במחול הקורבנות התמידי המתקיים כאן, כבר לא ניתן להבחין במחוללים ובנסיבות שהובילו את המציאות אל נקודת השבר, אך כולם קורבנותיה מבלי הבחנה למרות או אולי בעיקר בגלל אנושיותם. בימאי עג'מי הכריז ערב התחרות בראיון לתקשורת שהסרט שלו איננו מייצג את ישראל אך למרות הניסיון של סכנדר קובטי להתמחק מן התווית גם אם סרטו איננו מייצג את מדינת ישראל הוא בהחלט מייצג את הוויתה ותרבותה הנוכחית.

7 מחשבות על “ואלס מן הבופור עד עג'מי

  1. מצויין. פשוט מצויין.
    כשהתחלתי את הקריאה חשבתי שאתה רוצה לדבר על כך שהמשותף בין שלושת הסרטים הוא הקונפליקט.
    מילת הקסם 0 הקונפליקט שהוא כה סקסי מבחוץ והוא כה נורא מבפנים.
    אבל אז הגעתי למשפט "הדטרמיניזם המכתיב את קורות הגיבורים" וזה המקום שנפל לי האסימון. הגדרת בצורה מדוייקת את התחושות שלי שעד היום לא ממש גיבשתי לדרגת רעיון.
    אני זוכרת שקראתי באיזה פוסט פוליטי אצל מישהו ברשימות דבר דומה – האמירה הזו שזה גורל שנגזר עלינו.
    אז אני לא יודעת אם זה דווקא העשור האחרון אבל כדאי להזכיר שהשנה זו השנה ה-15 לרצח רבין. נקודת הזמן האחרונה שניסו ליזום כאן משהו. לשנות תקליט. לקחת את דורלנו בידינו.
    מאז רק יאוש וחושך בקצה המנהרה.

    אגב, אתה יודע מה? יכול להיות שאחת הסיבות שאף אחד מהסרטים האלו שלפחות שניים מהם מצויינים ממש (ואלס ועג'מי) לא זכה – היא שבתת ההכרה של השופטים הדטרמניזם הזה חרק מזיוף?

  2. גם אני בדעתך ששני הסרטים (ואלס ועג'מי) הם סרטים מצויינים. ניסתי לחשוב האם באמת יש קו מאפיין בין שלושת הסרטים שזכו באוסקר הסרט הזר והגעתי למסקנה שייתכן ושלושתם למרות שהם עוסקים גם הם בנושאים לא קלים. אחד עוסק בסיפור שואה, השני עוסק במוות והזדקנות והשלישי עוסק בתקופת שלטון הגנרלים בארגנטינה. למרות שהנושאים הללו הם לא פחות כבדים וקודרים, שלושת הסרטים הללו מותירים מקום לתקווה ולאופטימיות בעוד ששלושת הסרטים הישראלים אינם מציעים כל נקודות חילוץ מן המציאות הקודרת.

  3. אני חושבת שיש עוד משהו. וזה נמצא בתוך הדברים שאתה כתבת.
    הסרטים הישראלים לא לוקחים אחריות. לא על עצמם ולא על המצב. כאמור המצב הוא גזירה משמיים ואי אפשר לעשות כלום נגדו, עכשיו השאלה היא רק איך אתה מתנהל בתוך זה.
    די נמאס מהקונספט הזה, גם אם לא לגמרי במודעות. זה מה שגורם לפסימיות אצלנו לעומת האופטימיות בסרטים האחרים.

  4. אני ראיתי את עג'מי בצורה אחרת

    התפקיד של מדינת ישראל בסרט היא שולית וגם השוטר דנדו היא גם חסרת משמעות. הקונפליקט של הסרט הוא קונפליקט ערבי ששורשיו במסורת הערבית. ועדת הסולחה והאכזריות הנלווית לריב חמולות היא אמת שסכנדר קובטי מתמודד איתה באומץ.

    למדינת ישראל יש שלדים הארון עד לב השמיים אבל בריב חמולות היא לא נגועה.

  5. לדעתי יש שלוש נקודות מוצא מוטעות.
    1) תיאורית הדטרמניזים נראית לי צולעת משהו.
    2) פרס האוסקר הוא לא פרס איכותי אלא בדרך כלל עבור קיטש.
    3) "העולם" לא רואה את הסכסוך במזה"ת במונחים דטרמיניסטים אלא יותר במושגים שאולי לקוחים מעולם הפסיכיאטרי שלפיהם השחקנים מסרבים במודע לנהוג בהגיון.

    אמנם לא ראיתי את בופור אך אני לא תופס את גיבור הוואלס כקרבן. הוא יותר בגדר מקרבן מתייפף ומתייסר. מדובר במעין סינדרום של יורים, מדחיקים, בוכים וזוכים בפרסים (לא אוסקר). גיבור הסרט הוא ממש לא בובה של הגורל אלה יום אחד הוא קם והולך בעקבות הפשע שפשע והדחיק. זוהי פעילות מאוד פעילותית וממש לא פסיבית. בעולם דווקא אהבו בדרך כלל את הקטע של הגיבור המתייסר. הוליווד זה משהו אחר ושם העדיפו את ההולוקיטש המזוייף "הזייפנים"שלמרות היומרות הדוקמונטריות שלו הוא ממש לא.
    הוליווד פשוט לא יכלה להעניק אוסקר לסרט המציג בסיכומו של דבר את ממשלת ישראל כאחראית לטבח בסברה ובשתילה וגם שותפה לו. אפילו שהסרט מסתיים במעין קאתארזיס מזכך כמעט דתי. זה בכלל מפתיע שהסרט הגיע כל כך רחוק.
    בעג'מי יש כמובן יותר דטרמיניזם, אבל גם כאן אי אפשר להגדיר את הדמויות כקורבנות גרידא. התמונה היא אמנם מדכאת מאוד, אבל אי אפשר לטעון שלפחות חלק מהגיבורים אינם יכולים לבחור. הסיפור הוא גם לא שחור לבן. כאן היהודים הרעים וכאן הערבים הטובים או להיפך.

    • רק הערה לגבי הואלס – בהחלט הגיבור שם מציג עצמו קורבן. קורבן של המציאות. מה הוא יכול לעשות? – הוא נשלח למלחמה ואז הוא צריך לנסות לשרוד בתוכה. והמלחמה היא כורח עליון. פורס מאז'ור.

  6. שאול – הסרט אכן לא עוסק ישירות ביחסים עם מדינת ישראל אך אותותיו של הקשר הזה נמצאים בכל רבדי הסרט ולא ניתן להתעלם מהם. דווקא הצנעתה של המדינה היא המחדדת את הצד הדטרמיניסטי של הסרט, המציאות נחווית כמצב נתון שלא ניתן לשנותו והדמיויות השונות כלואות וכובלות אליו.
    שרגא להבנתי בואלס עם בשיר ההבנה המאוחרת של הגיבור, מה היה תפקידו בזמן הטבח בסברה בשתילה היא שהוא רק היה ניצב במציאות שנכפתה עליו, אין לו אפשרות בחירה אין לו גם כוונה לשפוט את עצמו. החקירה העצמית היא בהחלט לא פסיבית היא בחירה אך מסקנותיה היא היותו של הגיבור קורבן של הנסיבות. הוא לא טוען שהוא הקורבן הראשי הוא שומר על פרופורציות בניגוד לבופור שעסוק גולו בחוסר האונים של החיילים אל מול המציאות הקיומית שלהם.
    פרס האוסקר איננו אינדיקציה לאיכות של סרט אלא לנקודות מבט אמריקאית על תעשיית הסרטים הזרה, העובדה שהסרט הגיע לשלב האחרון מלמדת שהיה בשלושת הסרטים הללו עניין, אי הזכייה מלמדת גם מספר דברים, כמובן שאין הסבר אחד אך אני חושב שהתחושה הסופית שהם מותירים יש לה משקל בבחירה.
    הנקודה השלישית שהעולם איננו רואה את הסכסוך במושגים דטרמניסטים היא בדיוק הטענה שלי. הצגת מצב הדברים כמשולל פתרון, המורכבות של המצב אל מול התפיסה שכם קצת רצון טוב וראציונליות ניתן ליישב את הסכסוך הזה מתנפצת בשלושת הסרטים ולכן מעוררת ייאוש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s